צוואה מול הסכם ממון

בהמשך למאמר "תוקפם של הסכמים בין בני זוג לאחר המוות", שביאר מדוע קיומו של הסכם ממון אינו מייתר עריכתה של צוואה וכי המדובר במסמכים משלימים, עתה נבקש לבחון מה הדין כאשר צוואתו של אדם והסכם הממון שאושר כדין, סותרים זה את זה.

הסכם ממון קובע את היחסים הממוניים בין בני זוג נשואים, כלומר, מה מהרכוש ו/או מהזכויות יהיה שייך לכל צד בנסיבות של גירושין או פטירת אחד הצדדים.

צוואה קובעת מי יהיו יורשיו של אדם, וכיצד עיזבונו יחולק ביניהם.

הסכם ממון וצוואה עשויים לכלול הוראות סותרות, במקרים בהם הסכם הממון כולל סעיפים מעין "צוואתיים" הקובעים את היקף הרכוש (ו/או הזכויות) של האדם ואופן חלוקתו בעת פטירה. סעיפים כגון אלה מהווים התחייבות כלפי בן הזוג הנותר בחיים למתן ירושה עתידית, בדומה להוראות צוואה.

לדוגמא, הוראת הסכם ממון לפיה דירת המגורים, הרשומה ע"ש אחד הצדדים תתחלק שווה בשווה בגירושין, ואילו במקרה של פטירה – התחייבות להעניק את הזכויות בדירה לבן הזוג או מתן זכות מגורים בדירה לבן הזוג עד לאריכות ימיו.

המורכבות מתעצמת כאשר בן הזוג החתום על הסכם הממון, ערך גם צוואה, בין אם לפני עריכת הסכם הממון ובין אם לאחריו, והוראות מסמך אחד סותרות את הוראות המסמך השני. כך לדוגמה, ייתכן מצב בו בהסכם הממון התחייב אדם להעביר רכושו לבן זוגו, אך בצוואה הורה על הורשה לילדיו.

עולות, אפוא, השאלות: מה דינו של הסכם ממון הקובע תנאים באשר לזכויות ו/או לרכוש בן הזוג לאחר מותו של בן הזוג האחר, כלומר, האם ההוראות "הצוואתיות" של הסכם הממון תקפות? מה הדין כאשר הוראות מוסכמות אלה לא עוגנו בצוואה – האם הסכם הממון יהווה תחליף לצוואה? והשאלה הסבוכה מכל: מה הדין כאשר הצוואה קובעת הסדר אחר באותו ענין – לאיזה מהמסמכים תינתן עדיפות, להסכם הממון או לצוואה?

לשון חוק הירושה אוסרת על עסקאות בירושה עתידית, וקובעת כי הסכם בדבר ירושתו של אדם בטל. כלומר, אין אדם יכול להתחייב לגבי ירושתו העתידית. הרציונל הוא כי רצונו של אדם באשר למה שייעשה ברכושו לאחר לכתו לבית עולמו חייב להיות תמיד חופשי. על כן, כל אדם רשאי לצוות את רכושו לפי ראות עיניו ואף לשנות את צוואתו, בכל עת, לפי שיקול דעתו.

לפיכך, יש הסוברים כי הסכם ממון אינו גובר על צוואה. במצב בו אדם מתחייב בהסכם ממון בדבר ירושה עתידית, אותה הוראה אינה תקפה (בטלה מעיקרה), וייתכן שאף לא תאושר בבית המשפט.

אולם, ההוראה הרלוונטית בחוק הירושה פורשה בפסיקה בצמצום – כאוסרת על העברת זכות הירושה, אך לא מונעת עסקאות בנכסי העיזבון. אלא שעצם הסיווג של הסכם בדבר ירושה, לעומת הסכם בדבר נכסי עיזבון, מעורר מחלוקות משפטיות קשות.

יתרה מכך, יש המפרשים את חוק יחסי ממון, המהווה חוק ספציפי ומאוחר לחוק הירושה, כהסדר חדש, הגובר על האיסור האמור בחוק הירושה.

בספרות המשפטית הוצעה דרך נוספת לפתרון הסוגיה: אבחנה בין הסכם ממון הקובע הסדר אחיד למקרה של פקיעת נישואין – הן עקב גירושין והן עקב פטירה, לבין הסכם ממון הקובע הסדר שונה למקרה של גירושין ולעת פטירה. רק במקרה הראשון הסכם הממון יגבר על צוואה (או יהווה תחליף לצוואה), ואילו במקרה השני, ההסדר יסווג כהסכם בדבר ירושתו של אדם, אשר בטל מעיקרו.

לסיכום, ככל שתבקשו להורות על חלוקת רכוש במקרה של פטירה, באופן שונה מהחוק, מומלץ לעשות זאת בדרך של עריכת צוואה. מכאן שהפתרון הנכון ביותר, המספק וודאות משפטית ברמה גבוהה, הינו עריכת הסכם ממון וכן צוואה, כמסמכים משלימים ותוך התאמה מלאה ביניהם.

מדובר בסוגיה מורכבת מבחינה משפטית, ולפיכך מומלץ להיוועץ עם עו"ד מומחה בתחום דיני משפחה וירושה, וזאת כדי להימנע מסכסוכים משפחתיים עתידיים וכן על-מנת להבטיח את חלוקת העיזבון בהתאם לרצון המצווה.

מוריה מירי ביגון היא עורכת דין במשרד נאוה פרס המתמחה בתחום דיני המשפחה והירושה.