הלכת השיתוף בנכסים

ברשימה זו נסקור בתמצית את מהותה ועקרונותיה של חזקת השיתוף, על מי היא חלה; מהו היקף הנכסים והרכוש אשר לגביהם חלה החזקה.

בעבר, במציאות שבה רוב הרכוש נרשם על שם אחד מבני הזוג, בדרך כלל הבעל, אשר עסק לרוב בענייני הכספים וניהל את ענייני "החוץ" של המשפחה, בעוד במרבית המקרים האישה לא עבדה מחוץ למשק ביתה, אלא עסקה בעיקר בגידול הילדים ובטיפוח הבית וניהלה את ענייני "הפנים". נוכח מציאות זו, לשם מניעת מצב של קיפוח וחוסר צדק, פותחה הלכת השיתוף, לפיה כל הנכסים שנצברו במהלך הנישואין הינם משותפים, ואין הרישום הפורמלי של הבעלות בנכסים, קובע את הבעלות המהותית בהם.

מקור החזקה ומהותה- ההלכה בדבר קיומה של חזקת שיתוף בנכסים בין בני זוג התגבשה בפסיקה בישראל כמענה לאופן השיתוף והחלוקה בנכסים בין בני זוג אשר נישאו לפני 1/1/74. על בני זוג שנישאו החל מיום 1/1/74 חל חוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג- 1973 (ר' הרחבה בפרק העוסק בחוק יחסי ממון).

כיום הלכת השיתוף חלה, במידה מסויימת גם על ידועים בציבור ועל זוגות חד מיניים החיים יחד (ר' בפרקים על ידועים בציבור וזוגות חד מיניים)

ההלכה בדבר קיומה של חזקת שיתוף בנכסים בין בני זוג התגבשה בפסיקה בהסתמך על המציאות החברתית והכלכלית הרואה את היחסים בין בני הזוג כיחסים בין שווים וזו גם תכליתה- הגשמת תפיסה ערכית הנשענת על עקרונות השוויון והצדק.

תנאי החזקה- עיקרה של הלכת השיתוף היא בהחלת חזקה על בני זוג המנהלים אורח חיים תקין ושהתנהגותם מגלה מאמץ משותף, כי הרכוש הינו בבעלותם המשותפת. היינו, התנאים אותם קבעה הפסיקה להחלת חזקת השיתוף הינם קיומם של "אורח חיים תקין" ו"מאמץ משותף".

עמידה בתנאי החזקה- החזקה אינה מוחלת בצורה מצומצמת ודווקנית, אלא נדרשים חיים משותפים תחת קורת גג אחת ללא קרע או פירוד ממשי. נפסק, כי מריבות הפוקדות את בני הזוג מעת לעת אין בהן כשלעצמן כדי לשלול את השיתוף בין הצדדים, שכן ניסיון החיים מלמד שיחסים בין בני זוג נתונים לעליות ומורדות, וזו דרכם של מרבית הזוגות הנשואים. לפיכך, לשם עמידה בתנאי זה, אין דרישה שחיי הנישואין יתנהלו משך שנים ארוכות על מי מנוחות בלא כל תנודות.

תחולת החזקה על רכוש עסקי- עם התפתחות הפסיקה הורחבה החזקה והוחל העיקרון, ולפיו אין מקום להבחנה בין נכסי משפחה (שדירת המגורים היא הבולטת בהם) לבין נכסים עסקיים, וזאת גם כאשר הבעל אינו משתף את אשתו בעסקיו ואפילו אם האישה לא מעורבת כלל בעסקים והיא עסוקה בטיפול בבית ובילדים או עובדת כשכירה, עדיין תחול החזקה בהתקיים מינימום של חיים משותפים כאשר כל אחד מבני הזוג תורם את חלקו בין בבית ובין מחוצה לו.

תחולת החזקה על "נכסים חיצוניים"- המגמה בפסיקה מתאפיינת בליברליזציה גדלה והולכת עד כי נפסק, כי שיתוף בנכסים בין בני זוג עשוי לחול גם על "נכסים חיצוניים" שנרכשו על ידי אחד מבני הזוג עוד קודם לנישואין, בין אם המדובר על דירת מגורים שנרכשה מלפני הנישואין ובין אם המדובר בנכסים עסקיים.
הרחבה זו הוחלה, בנסיבות של חיי נישואין ארוכים במשך עשרות שנים שבהן מקיימים בני הזוג את משק הבית המשפחתי במאמץ משותף, בין על ידי עבודה בבית ובין על ידי עבודה מחוצה לו, הדבר גורם לכך שמטשטשים הגבולות וישנה הטמעת הרכוש כך שלא ניתן להבחין בבעלות בו – ולפיכך חלה החזקה.
עוד יצויין, כי עם התפתחות הפסיקה, נעלמה האבחנה בין דירת מגורים לנכס עסקי, תוך השוואת התנאים הנדרשים להתקיימות חזקת השיתוף הן לגבי דירת מגורים והן לגבי נכסים עסקיים.

שלילת החזקה- צד המבקש לסתור את החזקה עליו הנטל להוכיח כוונה של ממש של בני הזוג, לכך שרכוש מסויים לא יהיה משותף. יודגש, כי הנטל הינו כבד מאוד ונדרשות אינדיקציות רבות ומשמעותיות על מנת שבית המשפט ייקבע, כי לא חלה חזקת השיתוף בין בני הזוג שבפניו. שכן, עצם רישום הרכוש על שם אחד מבני הזוג אין- כשלעצמו- כדי להפריך את התקיימות חזקת השיתוף, שהרי חזקת השיתוף בנכסים נוצרה בבסיסה למקרה בו הרכוש נרשם על שם אחד מבני הזוג.
כך לדוגמא, נפסק, כי חשבונות בנק נפרדים אינם מלמדים בהכרח על כוונת בני הזוג להפרדה רכושית, וכך גם עצם התנהלותם של כספים או נכסים על שם אחד מבני הזוג אינה שוללת את השיתוף של בן הזוג השני בנכסים אלו.

בנוסף, בן זוג אינו יכול "להוציא" נכסים מן השיתוף על ידי נקיטת פעולה חד צדדית החורגת מההתנהלות הרגילה של בני הזוג. הוצאתו של נכס מן השיתוף צריכה להיעשות בפעולה פוזיטיבית ובהסכמה של שני הצדדים אשר באה לידי ביטוי בהסכם ממון (ר' לעניין זה הסכמי ממון).