החזקת ילדים / משמורת

למשרדנו ידע ונסיון רב ביצוג במסגרת תהליך קביעת החזקת הילדים הקטינים והסדרי הראיה עם ההורה הלא משמורן, כאשר טובת הילדים והשמירה על הקשר בינך לבין ילדיך עומדים לנגד עינינו.

ניהול הליך של משמורת דורש גיבוש אסטרטגיה רחבה המתייחסת הן למצב הדברים העובדתי והן לדינמיקה של הצדדים. משרדנו דואג לשתף פעולה עם הגורמים המטפלים תוך הסתייעות באנשי מקצוע, המספקים תובנות ואף הנחיות פרקטיות המשליכות על ניהול התיק.
אין ספק שמדובר בהליך שעשוי לגרום לכל אדם ואף לך טלטלה אישית עמוקה ובחינה עצמית.
נכון שהבסיס להכרעה במחלוקת הוא המסוגלות ההורית שלך והקשר שלך עם הילדים, אך מסתבר כי לעבודת עורכי הדין – כשהיא עבודה רצינית, איכותית וממוקדת – יש השפעה מכרעת על אופן ניהול ההליכים, התמשכותם ותוצאותיהם.
יתרה מכך, נוכח טבעם המתמשך של ההליכים המשפטיים, ההכוונה והייעוץ המשפטי יכולים לשנות את התמונה עוד בטרם הכרעה משפטית.

שני ההורים הינם האפוטרופסים הטבעיים של ילדיהם וזכותם לקחת חלק בקבלת החלטות הנוגעות לקטינים לרבות חינוכם, בריאותם הגופנית והנפשית, מקום מגוריהם וכיוצב'.
ברם, במקרה בו ההורים נפרדים זה מזו נדרש לקבוע אצל מי יגדלו הילדים ומי יהיה המטפל העיקרי בהם, היינו יש לקבוע מי יהיה ההורה המשמורן של הילדים. זאת, ניתן לעשות בהסכמה בין שני ההורים, בהסכם שינתן לו תוקף של פסק דין, ובמקרה של מחלוקת בין ההורים יכריע בעניין בית המשפט לענייני משפחה, או בית הדין הרבני (ר' לעניין זה מירוץ הסמכויות).

עקרון טובת הילד – העקרון המרכזי לפיו קובע בית המשפט את החזקתם / משמורתם של קטינים הינו שמירת טובתם של הקטינים ככל האפשר בסיטואציה בה הוריהם נפרדים זה מזה. הכוונה היא להבטיח מירב הדאגה בנסיבות כל מקרה לצרכיו הגופניים, החומריים והנפשיים של הילד, בהתחשב בגילו ובצרכיו המיוחדים.

בשקלו את טובת הקטין בוחן בית המשפט, בין היתר, את שאלת הקשר שבין הקטין לבין ההורה הלא משמורן; את היכולת של ההורה המשמורן לאפשר קשר זה; את רצונו של הילד תחושותיו ודעותיו (בהתחשב בגילו ובבגרותו הנפשית); את גילו של הילד וכשריו המתפתחים; את שלומו הגופני והנפשי של הילד, שהינו פועל יוצא בין היתר של המסוגלות ההורית של הוריו; את ההשפעה על חיי הילד בהווה ובעתיד כתוצאה מן ההחלטה ואת קשריו ויחסיו של הילד עם הוריו ועם אנשים משמעותיים אחרים ואת עמדותיהם; זמינות ונגישות של כל הורה לילד. כל זאת, בנוסף לחזקת הגיל הרך המוזכרת להלן.

חזקת הגיל הרך– לגבי ילדים עד גיל 6 קיימת חזקה בחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות (תשכ"ב-1962), כי טובתם של קטינים להיות במשמורתה של אמם. חזקה זו ניתנת לסתירה על ידי האב, אך זאת רק במקרים חריגים ביותר.

רצון הילד– בתי המשפט מייחסים משקל לרצון הילד, כאחד מן השיקולים להכרעה בדבר טובתו, כאשר על פי גילו והתפתחותו הוא מסוגל להבין, להבחין, לשפוט ולהחליט בעצמו בנוגע להעדפותיו. באופן כללי ניתן לומר, כי בתי המשפט בישראל נוטים לראות ילד בגיל 10-11 ומעלה כילד בעל שיקול דעת שאי אפשר להתעלם מהבעת רצונו האמיתי, השקול והחופשי בדבר המשמורן שאותו הוא מעדיף, על בסיס רצון שאינו פרי הסתה של אחד מההורים או של גורם אחר כלשהו. כיום לבתי המשפט לענייני משפחה ישנו הליך מקובל לשמיעת קטין, המאפשר לכל ילד להשמיע את קולו ולהביע את עמדתו בפני בית המשפט, במפגש אישי (לא במסגרת של דיון) המתקיים בדרך כלל בנוכחות עובדת סוציאלית.

תסקירים וחוות דעת מומחים– בעת הכרעה בסוגיית המשמורת ובחינת טובתו של הקטין, בית המשפט מייחס חשיבות רבה להמלצות עובד סוציאלי מטעם רשויות הרווחה הממונה כדבר שבשגרה ובמקרים של מחלוקת משמעותית יותר, ממנה בית המשפט מומחה (פסיכולוג או פסיכיאטר) למתן חוות דעת באשר למסוגלותם ההורית של הצדדים והמלצות בעניין המשמורת והסדרי הראיה. חשוב לזכור, כי מדובר בהמלצות בלבד ובית המשפט רשאי לסטות מהן על פי שיקול דעתו.

משמורת משותפת – מהווה פעמים רבות פתרון למחלוקת באשר להחזקת הילדים. ר' בפרק בעוסק במשמורת משותפת.

הסדרי ראיה – מהווים אף הם סוגיה המעוררת מחלוקות כבדות. ר' בפרק העוסק בהסדרי ראיה וביקור.