מערכת היחסים הרכושית בין ידועים בציבור

על מערכת היחסים הרכושית בין ידועים בציבור הוחלה הלכת השיתוף. הקריטריונים להחלתה הם: אורח חיים תקין ומאמץ משותף (ר' הלכת השיתוף). בפסיקה נקבע, כי ידועים בציבור, שמרצונם נמנעו מנישואין ולא עקב מגבלות בדין האישי (כגון: כהן וגרושה אשר אסורים לבוא בברית הנישואין בהתאם לדין העברי), חל נטל הוכחה גבוה יותר על הטוען לכוונת שיתוף בנכסים, מזה החל על אדם נשוי בנסיבות דומות.

השוני נעוץ בהבדל שבין רמת המחויבות ההדדית המאפיינת את קשר הנישואים לבין זו המאפיינת את הקשר שבין ידועים בציבור. שכן, המחויבות הגבוהה הכרוכה בנישואים טבועה במוסד הנישואין עצמו, ולא בנקל יכול מי מבני-הזוג להשתחרר ממנה, ואילו רמת המחויבות שבין בני-זוג ידועים בציבור נובעת מנסיבותיו של הקשר במקרה הנתון.

כאשר מדובר בקשר ממושך שבמהלכו אף נולדו לצדדים ילדים, קיים סיכוי רב יותר כי קיימת תלות כלכלית והסתמכות הדדית בין בני הזוג. הפסיקה מייחסת משקל רב להולדת ילדים כתוצאה מהקשר, במגמה ליתן מענה כלשהוא לצד שמילא את התפקיד הביתי, ובמיוחד נשא באחריות לילדים עם פירוק הקשר. במקרה כזה, שיקולים של צדק ושיוויון תומכים בהחלת חזקת השיתוף, תוך שימוש בדוקטרינה של "צדק חלוקתי", לפיה תכליתה של חזקת השיתוף היא, להגשים צדק חברתי ושיוויון בין המינים, והיא מבוססת על ההשקפה, כי שני בני הזוג תורמים, כל אחד בדרכו, לרווחת התא המשפחתי.

החלת חזקת השיתוף- בעוד שאצל בני זוג שנישאו לפני 1/1/74, בהעדר ראיה לסתור די בהתקיימות התנאים להקמתה של חזקת שיתוף (קרי: אורח חיים תקין ומאמץ משותף) כדי להחיל עליהם דין שיתוף ביחס לכל נכסיהם מכל סוג שהוא, הרי שאצל בני-זוג ידועים בציבור, הקמתה של חזקת שיתוף - שלא הובאו ראיות לסתירתה - עשויה להעיד רק על שיתוף בנכסים המשמשים אותם בחיי היום יום, או שנצברו על ידם במשותף.

נטל ההוכחה על הטוען שיתוף ועליו הנטל להוכיח, כי מנסיבות חייהם המשותפים עולה הסכם מכללא, לפיו הם שותפים בזכויות ברכוש. להחלת דין שיתוף על נכסים אחרים של מי מהם, ולו גם כאלה שנצברו על ידו בתקופת החיים המשותפים, תידרש ראיה נוספת כלשהי, שתעיד (לפחות באורח נסיבתי) על כוונת שיתוף בנכס המסוים (או בכלל נכסיו) של בן-הזוג.
           
סתירת חזקת השיתוף- כאמור, התנאים לתחולתה של הלכת השיתוף בנכסים בין בני זוג, הם קיום אורח חיים תקין ביניהם ומאמץ משותף, או לפחות בניהול משק הבית המשותף ובגידול הילדים. יצויין כי, העובדה שבני זוג חיים יחד מבלי למסד את הקשר שביניהם מתוך בחירה, יכולה לעיתים להעיד על ארעיות הקשר שבין בני הזוג, או על היותו קשר בלתי מחייב, ובכך לשלול כוונת שיתוף בנכסים. לפיכך, תחולת החזקה מוגבלת לנכסים שנרכשו במאמץ משותף ולאלו בלבד והצד המכחיש את כוונת השיתוף רשאי להביא ראיות לסתור את תחולת החזקה.

שיתוף בנכסים עסקיים-
על פי ההלכה הרווחת, לעניין החלתה של הלכת השיתוף בין בני זוג נשואים, אין מקום להבחנה בין נכסים עסקיים לנכסים אחרים. אך כאשר מדובר בבני זוג ידועים בציבור, לצורך החלת השיתוף גם על נכסים עסקיים של מי מהם יש צורך בראיה נוספת כלשהי, ואין די בחזקת השיתוף לבדה. לפיכך, חזקת השיתוף במקרה של ידועים בציבור "חלשה" יחסית לחזקת השיתוף העוסקת בבני זוג נשואים.להרחבה נוספת בנושא זכויות בחברות פרטיות ובעסקים קטנים ראה בפרק העוסק בכך.

הסכם חיים משותפים- בני זוג אשר החליטו לחיות את חייהם במסגרת יחסים דמויי נישואין ולהסדיר את יחסיהם בהסכמה עקרונית יכולים לממש את רצונם באמצעות התקשרות בהסכם מתאים ולכלול בו הוראות הן לגבי אופן ניהול החיים המשותפים והן לגבי הסדרי הרכוש והמזונות עם הפסקת הקשר. הסכם לחיים משותפים בין ידועים בציבור אינו טעון אישור בימ"ש, והוא משתכלל כחוזה תקף לכל דבר ועניין עם חתימתו. יחד עם זאת, בית המשפט לענייני משפחה מוסמך לאשר הסכם בין בני זוג ידועים בציבור וליתן לו תוקף של פסק דין, מכוח סעיף 3 (ג) לחוק בית המשפט לענייני משפחה, תשנ"ה- 1995, אף אם אין תלויה ועומדת תובענה בין הצדדים ולא קיים ביניהם סכסוך משפטי קונקרטי.ראה בנוסף בפרק הסכמים.